הורמונים וגמישות יתר מפרקית
השפעות הורמונליות על תסמיני אהלרס-דנלוס והפרעות גמישות יתר הן תחום עניין גובר בקרב חוקרים ורופאים שמטפלים בתסמונות. אין עדיין מספיק מחקרים איכותיים בנושא, אולם ישנם דפוסים חוזרים שנצפו ע"י רופאים, שמעידים על קשר בין סוג ורמת הורמונים מסוימים בגוף, לגמישות הרצועות והגידים ולכאבי המפרקים.
השינויים ברמות ההורמונים בעייתיים בעיקר לנשים הלוקות בתסמונות ועשויים להחמיר באופן ניכר את הכאבים והפציעות. בחלק מהמטופלות אפשר להקל על התסמינים בעזרת מניפולציות הורמונליות והימנעות מאמצעי מניעה מסוימים (ר' בהמשך).
הורמונים וקולגן
הורמון הוא שליח כימי המשתחרר מבלוטה בגוף במטרה להשפיע על איבר/איברים לתפקד באופן מסוים וקבוע מראש. ההורמונים נעים בזרם הדם אל איברי המטרה שלהם ויש להם השפעות נרחבות על כל הגוף.
יש שתי קבוצות הורמונים עיקריות שיכולות להשפיע על מטופלים עם אהלרס-דנלוס או הפרעות גמישות יתר: סטרואידים מטבוליים והורמוני מין.
סטרואידים מטבוליים (=שקשורים בחילוף חומרים) מופרשים מבלוטות האדרנל (בלוטת יותרת הכליה) ושולטים על השינויים התפקודיים בגוף במחזוריות של 24 שעות. שינויים בהורמונים הללו יכולים להניב עלייה או ירידה בתסמיני הכאב במשך פרק זמן מחזורי של 24 שעות. זו בדרך כלל בעיה קטנה ולא משהו הניתן לטיפול.
הורמוני מין נמצאים אצל כלל האנשים וקשורים לתפקוד המיני ומערכת הרבייה. אך מסתבר שהם קשורים גם ליציבות הקולגן, אותו חלבון שמרכיב את רקמת החיבור ושהמנגנון שלו לקוי בקרב הסובלים מהתסמונות. גברים ונשים נבדלים ביניהם בסוג וברמת הורמוני המין, והבדלים אלו ככה"נ מסבירים החמרות והקלות בתסמינים וגם את ריבוי הנשים הסובלות מ-EDS/HSD לעומת גברים.
הורמוני המין הזכריים (במיוחד טסטוסטרון) מצויים בעיקר בגוף הזכרי וככלל אין להם השפעה שלילית על קולגן בגוף. להפך- הם נוטים להגביר מסת שריר וחוזק מסביב למפרקים, מה שמסייע להתגבר על בעיות בקולגן, מייצב את המפרקים ומפחית גמישות יתר וכאבים.
הורמוני המין הנקביים (במיוחד אסטרוגן ופרוגסטרון) נמצאים בעיקר בגוף הנקבי ומשתנים תמידית במשך ימי מחזור הוסת ומחזור החיים הנשי. הם נמצאים ברמה נמוכה מאוד בילדות והפרשתם גוברת ברגע שמחזור הוסת מופיע לראשונה בגיל ההתבגרות. נמצא שהורמוני אסטרוגן נוטים לייצב קולגן והורמוני פרוגסטרון נוטים להרפות ולהחליש אותו.
מהי רקמת קולגן יציבה? כזו שבנויה מסיבי קולגן שעברו סינתזה תקינה. יציבות הקולגן מחזקת את הגידים והרצועות שבתורם מייצבים את המפרקים ומפחיתים את גמישותם.
המחקר עדיין לא מסביר איך בדיוק הורמוני המין מייצבים או מחלישים קולגן. אך ידוע למשל על קולטני אסטרוגן שנמצאים בגידים, ולפי מחקרים מסוימים ריבוי של אותם קולטנים מגביר את יציבות הגידים. בנוסף, מחקרים מתחום פציעות הספורט מראים שיש יותר פציעות ברצועות וגידים אצל ספורטאיות לעומת ספורטאים (עד פי 8 יותר ברצועות מסוימות). כמו כן, פציעות אצל ספורטאיות מועדות יותר לקרות בזמן הביוץ ואחריו (כשרמות האסטרוגן נמוכות), או לפני גיל המעבר לעומת אחריו. ממצאים אלו מציעים שיציבות הקולגן ורפיון המפרקים קשורים בהחלט לשינויים ברמות ההורמונים הנקביים.
חשוב להדגיש שעל אף שהורמונים נקביים קשורים להחמרות בסימפטומי הגמישות וכנראה אף לריבוי הנשים בתסמונות, הם לא הגורם להפרעה. הגורם המקורי הנו פגם גנטי ומולד במנגנוני קולגן, שעובר בתורשה ללא הבדלי מין או אחרים.
השפעות הורמונליות ב-EDS ו-HSD
כאבים ופציעות
בהקשר לאהלרס-דנלוס והפרעות גמישות יתר, נראה שהשפעת הורמוני המין על יציבות הקולגן קשורה באופן ישיר למידת גמישות המפרקים, חומרת הכאבים והפציעות, וחומרת התסמינים של תחלואות נלוות.
למשל, לחלק מהמטופלות ישנה החמרה בתסמינים ממש לפני הגעת הדימום הוסתי ו/או במהלכו, שמתבטאת ביתר גמלוניות (מגושמות), פריקות ותת-פריקות במפרקים והחמרה בכאבים. זהו בדיוק הזמן במחזור הנשי בו ישנה עלייה בתרכובת הפרוגסטרון לעומת האסטרוגן המייצב. בנוסף, עבור חלק מהמטופלות תסמיני המפרקים מחמירים אם מחזורי הוסת נעשים בלתי סדירים. ייתכן שזה נובע מהימצאות פרוגסטרון ברמות גבוהות ולפרק זמן ממושך, בזמנים בו לא היה מצוי באופן רגיל (כלומר אם המחזור היה סדיר).
מעבר לכך, עצם העובדה שרבות מהנשים הסובלות מהתסמונות מבחינות שהתסמינים שלהן החלו רק בגיל ההתבגרות קשורה בסבירות גבוהה לכך שזו התקופה בה הורמוני המין הנשיים החלו להיות מופרשים ברמות גבוהות בגופן ולהשפיע על המפרקים.
הריון ולידה
ככלל, רמות האסטרוגן והפרוגסטרון עולות בתקופת ההריון, אך ישנם הורמונים נשיים נוספים הפעילים במהלכו וכולם יחד עלולים להשפיע לרעה על גמישות המפרקים ותסמיניה.
רלקסין הוא הורמון המרפה את הרצועות אשר רמתו עולה ממש לקראת הלידה. מטרה מרכזית של ההרפייה היא שהאגן יוכל להתרחב, להיפתח ולאפשר מעבר בטוח לראש העובר וכתפיו (החלקים הרחבים ביותר שלו) ובכך לאפשר לעובר להיוולד. אולם, ברור שהורמון זה מרפה רצועות באופן כללי ובכך יכול להגביר את גמישות המפרקים והכאב.
פרולקטין הוא הורמון השולט בייצור החלב, אך גם הוא קשור להרפיית רצועות.
כלומר בגלל פעילות ההורמונים הללו, הריון הוא מצב של עלייה כללית ברפיון המפרקים, שאצל חלק מהסובלות מהתסמונות גורם להחמרת התסמינים באופן זמני. האפקט נמשך לעתים זמן ארוך יותר אם הן בוחרות להניק.
לצד זאת חשוב לציין שיש נשים שלא חוות כל החמרה בהריון, וקלינאים אף מדווחים על תופעה הפוכה בה יש נשים שחשות הקלה ופחות כאבים בתקופה זו.
לקריאה על צניחת איברי האגן בעקבות לידה לחצו כאן.
גיל המעבר
תקופת גיל המעבר וחידלון הוסת מתרחשת כאשר מחזורי הוסת מפסיקים לחלוטין אצל האישה- בדרך כלל בין הגילאים 48-55 שנים. תסמיני המפרקים וגמישות היתר עלולים להחמיר סביב תקופה זו. טיפול הורמונלי חלופי (Hormone replacement therapy, HRT) יכול לעזור או להחמיר את מצב המפרקים, תלוי ברמות רכיבי האסטרוגן והפרוגסטרון בו.
טיפול הורמונאלי תומך
בגלל הקשר בין ההורמונים הנשיים לגמישות, ניתן לנסות להקל על הכאבים והפציעות באמצעות טיפול הורמונלי, כלומר אמצעים למניעת הריון. הגישה הטיפולית באמצעים למניעת הריון תהיה נכונה גם בטיפול הורמונלי חלופי (HRT) לאותה מטרה.
אמצעים למניעת הריון יכולים להיות הן מועילים והן בעייתיים עבור נשים עם התסמונות. ישנן נשים שללא גלולות חוות סימפטומים חמורים, לעומת כאשר הן נוטלות גלולות, וישנן כאלה שלא. עבור אחרות יש הטבה בנטילת סוג אחד של גלולה לעומת סוג אחר.
הרכב הגלולות והשפעה על תסמינים
הרכב הגלולה רלוונטי מאוד להשפעה על המפרקים: חלק מן הגלולות משולבות, כלומר מצויים בהן גם אסטרוגן וגם פרוגסטרון, וחלק מכילות רק פרוגסטרון או רק אסטרוגן.
נראה שגלולות שמבוססות בעיקר או רק על פרוגסטרון יכולות לגרום לעלייה בגמישות היתר של המפרקים בגוף. עלייה זו בגמישות יכולה להוביל להחמרה בכאב, פריקות מפרקים וגמלוניות, בדיוק כמו הסימפטומים העשויים להתרחש בשבוע שלפני הדימום הוסתי. לכן ניתן לנסות ליטול גלולה המשלבת פרוגסטרון ואסטרוגן יחד ולבדוק את ההשפעה על התסמינים.
ניסיון בשטח מראה שיש טיפולים מבוססי פרוגסטרון שעדיף להימנע מהם אם ניתן, מאחר והם מגבירים מאוד את הגמישות.
במקרים מסוימים לגלולה המכילה רק אסטרוגן יכול להיות יתרון בשמירה על יציבות המפרקים. אך חשוב לזכור שלאסטרוגן, כמו לפרוגסטרון, יש תופעות לוואי משלו, כשהעיקרית מביניהן היא נטייה קלה לגרום לפקקת ורידים (venous thrombosis, קרישי דם). בנוסף, הוא קשור לתופעות גינקולוגיות מגוונות ועלול להשפיע עליהן, וישנן אף עדויות מסוימות שקושרות אסטרוגן לשינויים בחומרת תסמיני PoTS.
חשוב לזכור
בגלל המורכבות של מערך ההורמונים בגוף, וההשפעות המתנגשות שיכולות להיווצר בתגובה לשינוי ההרכב ההורמונלי של הגלולה הנלקחת (או הפסקתה), מאוד לא מומלץ להתאים טיפול ללא רופא/ה מלווה (רופא משפחה יחד עם גינקולוג או אנדוקרינולוג). בנוסף, מומלץ להתחיל את התהליך בהתייעצות וקבלת הנחיות ממומחה לאהלרס-דנלוס.
כדאי להתייעץ בקבוצת התמיכה למאובחנים לגבי רופאים שבקיאים בנושא.