יש לי צרות נורמליות. זה מדהים.
זה גם מעצבן לפעמים, כי בכל זאת צרות, וזה מגוחך כי מי רוצה להיות נורמלית, אבל תחושת ההישג על שהגעתי סופסוף לקו הזינוק מנצחת הכל.
כשהתחלתי פיזיותרפיה בינואר לפני שנה, המטרה הראשונה שהגדרתי הייתה להיות מסוגלת לנגן בפסנתר. זה מאוד מורכב: לשבת ללא תמיכה לאורך זמן, להניע חופשי את הכתפיים והזרועות, להחזיק את הידיים באוויר, ללחוץ באצבעות על הקלידים, לשמור על כל המפרקים האלה במקומות הנכונים… הכל צריך ללמוד, הכל צריך לבנות.
לדוגמה, הייתי נשענת על הידיים כדי להחזיק עצמי בישיבה.
״קודם כל״, לימדה אותי הפיזיותרפיסטית, ״לא לנעול מרפקים כשאת נשענת. יופי. ועכשיו לא להישען על הידיים״.
״אז על מה להישען?״ שאלתי.
״על שרירי הגב״.
״הו״. ואחרי רגע ״איזה קונספט מהפכני!״
ואיך שאמרתי את זה, ברצינות ותמימות, החלפנו מבט ונשפכנו מצחוק. שנאמר, זה מצחיק כי זה נכון.
בהתחלה לא היו שרירי גב להישען עליהם, שזה הגיוני לגמרי בעולם שלי, בו השכמות מטיילות כי שום דבר לא מחזיק אותן במקום. לאט לאט, בעדינות, בנינו לי גוף מתפקד.
ליום ההולדת שלי, אחי לקח אותי לקנות קלידים. בחרתי את אלה שהיו רכים מספיק כדי שאצליח להפיק מהם צליל במו אצבעותיי. זה עדיין לא נקרא לנגן, אבל זו התחלה מצוינת.
לקראת הקיץ כבר הייתי במצב לחפש מורה לפסנתר. אפילו כמעט מצאתי אחד, ואז שברתי את כף היד בצורה מאוד מטופשת. לא נורא, נשקם גם אותה. בעבודה נכונה, עד אוקטובר שוב הייתי במצב להשתמש בקלידים. ולהתקדם.
ככה עברה לה שנה עם פיזיותרפיסטית שלראשונה בחיי מבינה את הגוף שלי, עם למידה של הרבה קונספטים מהפכניים, עבודת נמלים יומיומית, אינספור נשיכות שפתיים וחיוכים וצחוק.
וככה הגעתי למצב הבלתי נתפש בו אני יושבת לקלידים 4-5 פעמים בשבוע, רבע שעה רצוף, והדברים שהכי קשים לי הם המטרונום שלפעמים מטמטם לי את השכל או התיאום בין הידיים בסולמות.
וזה, מתברר, לגמרי נורמלי ללומדי פסנתר מתחילים.
הרשו לי להרגיע - אין לי שום כוונה להישאר בנורמליות לאורך זמן. אני ממשיכה לעבוד ולהתקדם.
זה פשוט רגע מדהים שכזה, שרציתי לחלוק -
קו הזינוק הוא מקום נהדר להגיע אליו אחרי מסע ארוך.
